אמא תשמעי, לא יצא ממני רופא — המסע שלי עם ADHD וכסף

זאב סויבל, בן 50, סוכן ביטוח ומתכנן פיננסי עם ADHD מאובחן, הוא לא הסיפור שחשבו שהוא יהיה. הוא לא רופא. הוא לא הנדסאי עם חולצה לבנה מגוהצת. אבל הוא מנהל מיליוני שקלים של לקוחות — ועושה את זה בדיוק בגלל שיש לו ADHD, לא למרותו. זו הסדרה שלו על כסף, מוח, ומה שאף יועץ פיננסי לא מספר לכם.

אמא, תשמעי — לא יצא ממני רופא

שנת 1985. אני ילד בכיתה ד', עולה חדש מברית המועצות לשעבר — ואם להיות מדויק, שהתבהר לי רק שנים אחר כך, מאוקראינה. ההבדל בין רוסי לאוקראיני? עד היום אין לי מושג אמיתי. מה שכן ידעתי: שבבית שלנו, בסלון שבו גרה גם הסבתא, הייתה נוסחה מתמטית חדה וברורה לעתיד של ילד.

או שאתה תלמיד חכם עם ציונים מושלמים, חולצה לבנה מגוהצת ועתיד ברפואה או בהנדסה — או שאתה כישלון. אין "קשה לי". אין "קצב שלי". אין "לומד אחרת". בתרבות הסובייטית שבה גדלתי, המונח ADHD לא היה קיים. לא ב-1985, ולא עשר שנים אחר כך.

אז כשאותו ילד שנשלח למבחני מחוננים בכיתה ד' — עצם ההפניה מעידה שהייתה שם אינטליגנציה לא רגילה — מסיים שתים-עשרה שנות לימוד עם יחידת בגרות אחת. בלשון בלבד. הרעש בבית היה עצום. הבושה הייתה כבדה. ושאלות שנשאלתי, ובעיקר ששאלתי את עצמי — "אולי אני עצלן? אולי אני טיפש? אולי גם וגם?" — הלכו איתי לכל מקום.

אמא חלמה לראות אותי עם סטטוסקופ. אני עמדתי עם תעודת בגרות שנראתה כמו לצנה. האדמה לא ממש רעדה — היא נשמטה.

• עולה מברית המועצות, 1985 — עם כל הסטיגמות והסבתא בסלון
• כיתה ד' — פניה למבחני מחוננים: אינטליגנציה גבוהה, ללא ספק
• גיל 18 — יחידת בגרות אחת. בלשון. זהו.
• השאלות: עצלן? טיפש? — שתיהן לא נכונות, אבל לא ידענו את זה עדיין

הפסיכומטרי, תל-חי, והאגרוף בבטן

המוח שלי, עם כל השיגעון שבו, הוא מוח שלא מוותר בקלות. ככל שעברו השנים, משהו בפנים התחיל לבעור. החלטתי: מספיק. מגיע לי יותר מזה. ניגשתי לפסיכומטרי — ועברתי מעל הממוצע, ובגדול. השלמתי בגרויות — הצלחות. האסימון נפל: טיפש אני לא. אני אפילו די חכם. יש לי יכולות ייחודיות — שפשוט היו זקוקות לדרך אחרת כדי לפרוץ.

עם החזה המורם, נרשמתי לתואר ראשון בכלכלה וניהול במכללת תל-חי (שהיום היא כבר אוניברסיטה). אמרתי לעצמי: "הנה, זאב. הנה ההזדמנות שלך. תואר, קריירה, תשמח את ההורים." חלמתי אפילו על דוקטורט. על לתרגל סטודנטים. אולי ללמד.

ואז הגיע סוף הסמסטר הראשון.

פתחתי את גיליון הציונים. ארבעה קורסים. בסטטיסטיקה — 98. כן, בסטטיסטיקה. המפחידה, המסובכת, זו שאחרים חיוורים ממנה. ושלושת הקורסים האחרים? כישלונות. צורבים. כואבים. ישבתי על הדשא בתל-חי והרגשתי שכל מגדל הקלפים שבניתי קורס. איך זה אפשרי? איך אדם שמוציא 98 בסטטיסטיקה נכשל בקורסים "קלים יותר"? האם חזרתי להיות הילד ההוא?

לשמחתי, מכללת תל-חי הייתה (ועודנה) מרכז תומך גדול לסטודנטים עם לקויות למידה. יועץ הסתכל על גיליון הציונים המוזר שלי ואמר: "זאב, בוא נלמד אותך מושג חדש. קוראים לזה הפרעת קשב וריכוז. לך תעשה אבחון." הלכתי. עשיתי.

והפתעה — גם לי יש ADHD.

רגע, שנייה — אני מופרע?

זוכרים שאמרתי שהמוח שלי לא מוותר? אז הוא גם לא מקבל תוויות בשמחה. חזרתי הביתה עם דפי האבחון, הסתכלתי עליהם ושאלתי את עצמי: "מה, אני מופרע? למה המערכת קוראת לזה הפרעה?"

המערכת הרפואית עשתה מה שהיא יודעת לעשות: נתנה לי ריטלין. בשבילי, הריטלין לא עזר — בלשון המעטה. הוא גרם לי להרגיש כמו זומבי מהלך. אבדתי את חוש ההומור. אבדתי את הניצוץ. הרגשתי שהמוח שלי פועל תחת משתיק קול. נטלתי אותו בדיוק תקופת מבחנים אחת — וזרקתי לפח.

בלי כימיקלים, עם שיניים חשוקות והמון קפאין, סיימתי את התואר. על ארבע, אולי על שש — אבל סיימתי. חלום הדוקטורט? הסתיים יחד עם קבלת תעודת התואר הראשון. אבל הדבר הזה שקורה לי — הפלא-ופלא הנוירולוגי הזה — עוד לא גמר איתי.

• אבחון ADHD בגיל עשרים-ומשהו — הכל התחבר בבת אחת
• ריטלין — ניסיון אחד, תוצאה: זומבי. לא המשיך.
• תואר ראשון — הושלם ללא תרופות, עם הרבה קפאין וגאווה
• ADHD לא נעלמת אחרי הלימודים — היא רק משנה צורה

מנורה מבטחים, המבוך הפנסיוני, והרישיון המיוחל

אחרי הלימודים חשבתי, בתמימותי, שהפרעת הקשב שלי הסתיימה. "אין יותר מבחנים, אין חומר לקרוא — יהיה בסדר." מסתבר שטעיתי. טעיתי בגדול. ADHD לא נעלמת — היא גדלה, מתפתחת, ומוצאת מגרשים חדשים לשחק בהם.

מצאתי את עצמי עובד בשירות הלקוחות של קרן הפנסיה "מנורה מבטחים" — וקרה משהו מפתיע: התאהבתי. התחברתי לתחום הפנסיוני והביטוחי בצורה שלא ציפיתי לה. ראיתי אנשים מגיעים לגיל פרישה חסרי אונים מול ניירת שלא הבינו. ראיתי צעירים מדממים כסף בלי לשים לב. הבנתי: אני יכול להיות המתרגם שלהם. זה היה המקום שלי. השליחות שלי.

אבל כדי להפוך לסוכן ביטוח ומתכנן פיננסי עצמאי, היה צריך רישיון מטעם משרד האוצר. ורישיון אומר: מבחנים. ארוכים, קשים, חומר משפטי יבש. כל הפחדים הישנים עלו — זיכרון שלושת הכישלונות בסמסטר ראשון, החרדה, הפחד. המוח שלי צעק: "ברח, זה גדול עליך."

אבל השליחות הייתה חזקה מהפחד. פירקתי את החומר, למדתי בקצב שלי, ועברתי את המבחנים וקיבלתי את הרישיון המיוחל. אמא, תשמעי — לא רופא יצא ממך. אבל יצא מתכנן פיננסי שמבין מה זה להסתכל על בירוקרטיה ולהרגיש שחור בעיניים.

משפחה, עצמאות, ו"מס ה-ADHD"

"מס ה-ADHD" (ADHD Tax) הוא העלות הכלכלית המצטברת שמשלמים אנשים עם הפרעת קשב — קנסות על תשלומים שנשכחו, מנויים כפולים, רכישות אימפולסיביות וכספי פנסיה לא מנוהלים — בגלל האופן שבו המוח הקשבי מעבד זמן ותגמול, ולא בגלל חוסר אחריות. וכך זה נראה בחיים שלי:

השנים עברו. הפכתי לעצמאי. הקמתי משפחה שאני אוהב וגאה בה עד השמיים — אישה, שני ילדים נפלאים, חיים שמלאים. אבל בעולם של עצמאי עם משפחה, הפרעת הקשב מקבלת במה חדשה ורחבה בהרבה. זה כבר לא רק לעבור מבחן — זה לנהל חיים שלמים.

קשיים שמלווים אותי כל יום: קושי אדיר בתכנון לטווח ארוך, תחושת עומס שלא תמיד מוצדקת, קושי קיצוני לתעדף. עבור מוח קשבי, משימות כמו לשלם חשבון חשמל, לעקוב אחרי הוראות קבע, או לבדוק למה חויבתם פעמיים באשראי — הן משימות שסוחטות את כל האנרגיה שיש.

החלטתי לחקור את הנושא לעומק. ומצאתי מושג שקרוב ללבי: "מס ה-ADHD" (ADHD Tax). זהו המחיר הכלכלי הנסתר שמשלמים אנשים עם קשב וריכוז — קנסות על חשבונות שנשכחו, מנויים כפולים שלא בוטלו, כספי פנסיה שמפוזרים בין קרנות שונות פשוט כי הבירוקרטיה גרמה לנו שיתוק. זה לא רשלנות. זו נוירולוגיה.

מחקרים מראים שמוח ה-ADHD חווה "עיוורון זמן": יש "עכשיו" ויש "לא עכשיו". לכן חיסכון לפנסיה — שייך ל"לא עכשיו", תמיד. ויש גם מנגנון שנקרא "היוון מושהה" (Delayed Discounting) — המוח שלנו מפחית את ערכו של תגמול עתידי לטובת תגמול מיידי בהווה. זה לא חולשה; כך המוח הקשבי מחווט (Sonuga-Barke, 2003; Barkley, 2012).

• מס ה-ADHD: קנסות, מנויים ופנסיה מפוזרת — המחיר הנסתר
• עיוורון זמן: "עכשיו" מול "לא עכשיו" — פנסיה תמיד נופלת לצד השני
• היוון מושהה: תגמול מיידי תמיד מנצח תגמול עתידי במוח הקשבי
• זה נוירולוגיה, לא אופי — ויש מה לעשות עם זה

השליחות: להיות ה"מספר שניים" שלכם

ראיתי את זה על עצמי, וראיתי את זה על עשרות לקוחות. מבריקים, יזמים, הייטקיסטים שמרוויחים המון כסף — וטובעים בתוך מבוך הניירות של החיים שלהם. לא כי הם לא חכמים. בדיוק להפך.

הבנתי שרוב עולם התכנון הפיננסי בנוי בצורה שלא מתאימה לנו. טבלאות אקסל חונקות, יועצים שמטיפים מוסר על "שמירת תקציב", מפגשים ארוכים שסוחטים את כוחות ההתמדה שלנו עד הסוף. כל אלה רק מעוררים את מעגל הבושה וההימנעות.

לכן אני עושה משהו אחר. אני מגיע ואומר: "אני מבין אתכם. הייתי שם. אני עדיין שם." אני פועל כ"מספר שניים" המקצועי שלהם — עושה את העבודה השחורה והמשעממת מול חברות הביטוח, המסלקה הפנסיונית, הר הכסף — בזמן שהם פנויים להביא את הגאונות שלהם לידי ביטוי בעבודה ובמשפחה שלהם.

יש לי תכונות שהמוח הקשבי העניק לי. אני לא אמנה אותן כאן — הן יקבלו את הבמה שלהן בהמשך הסדרה. מה שאני יכול לומר הוא זה: הפרעת קשב היא לא חיסרון. היא יתרון ענק — פשוט צריך ללמוד את הוראות ההפעלה שלו.

מזהים את עצמכם? מיני-בדיקה: ADHD וכסף

חמש שאלות קצרות, כן או לא. אין תשובות נכונות או לא נכונות — רק תמונת מצב קטנה שתעזור לכם להבין אם המוח הקשבי שלכם משלם "מס" בלי שתשימו לב.

זו רק ההתחלה — מה הסדרה הזו תכסה?

המאמר הזה הוא הפרק הראשון בסדרת "ADHD וכסף". כל מאמר יעסוק בצומת אחרת שבה המוח הקשבי נפגש עם כסף — ולא תמיד יוצא מנצח.

בפרקים הבאים: כמה מס ה-ADHD עולה לכם בפועל ואיך עוצרים אותו, מהי הפרעת קשב וריכוז במבוגרים ואיך היא משפיעה ישירות על הכסף, ולמה הכסף פשוט "נעלם" — תופעת ה"ערפל הכספי" ואיך מפזרים אותה.

אם אתם מזדהים עם מה שקראתם — אתם לא לבד. ואתם בדיוק במקום הנכון.

• מס ה-ADHD — הקנס הסמוי: כמה הוא עולה לכם ואיך מפסיקים לשלם
• הפרעת קשב וריכוז במבוגרים — המדריך המלא: איך זה נראה ולמה זה נוגע לכסף
• ערפל כספי — איך נעלמים 3,000 ₪ בלי לשים לב, ואיך עוצרים את זה